תכריכים

מה זה תכריכים? הפירוש המילולי, ההלכות והמנהגים ומה מקור המנהג לקבור איתם, ומה מכיל סט תכריכים? מתי עוד נוהגים ללבוש אותם, ובאיזה קהילות נהגו ללבוש אותם בחתונה. היכן עשו 'חגיגת תכריכים' במשתה ושמחה, האם באסלאם ובדתות אחרות גם נהוג מנהג התכריכים? האם יש יהודים שקוברים אותם מלכתחילה בלעדיהם, כמה הם עולים ומה אומר כיום החוק לגבי גביית תשלום עליהם. כל אלה ועוד במאמר הנוכחי המקיף ביותר שראיתם אי פעם.

ממה הם מיוצרים

התכריכים הם הבגד שבו מלבישים את הנפטר בעת הבאתו לקבורה. בישראל קוברים את המת איתם בלבד ואילו ברוב המדינות קוברים את המת כשהוא בתוך ארון קבורה. המילה תכריכים היא ממין זכר, מלשון כריכה – עטיפה, כי זהו בגד שכורכים בו את הנפטר. ביחיד – תכריך ושורשו – כרך. באנגלית – Shroud. בימים קדמונים היו כורכים את המת עם רצועות פשתן וגם כיום נוהגים המהדרים לייצר אותם מפשתן, יש אף שטוענים כי הפשתן הוא סגולה נגד כישופים ועין רעה ורמז לכך שהם מהווים הגנה מכישופים מצאו בכך שתכריכים עולים למניין 700 וגם מאמר הפסוק: "אנכי שלוח מלאך לפניך" עולה כמניין 700. במשנה מכונה הבגד תכריכין (עם נון סופית) כך מופיע במשנה במסכת מעשר שני: "ארון ותכריכין למת". ומכיוון שמת פטור ממצוות, לכן מותר אפילו לכתחילה לייצר אותם עם שעטנז, כלומר ערבוב של צמר ופשתן ארוגים יחד, המקור לכך הוא משנה במסכת כלאיים פרק ט' משנה ד', ואת הטעם (שמת פטור ממצוות) הוסיף הרמב"ם בפירוש המשנה שלו.

מקור וטעם המנהג

מקור המנהג הוא קדום מאוד, עוד מימי המשנה והסיבה שנוהגים לקבור את המת רק עם תכריכים לגופו היא מכיוון שבזמן המשנה היו אנשים משקיעים הון רב בבגדי יוקרה לקבור בהם את מתם, כוונתם הייתה לכבד את הנפטר, אך משראה התנא רבן גמליאל (תנא שהיה חי בתחילת המאה השנייה לספירה) כי הציבור לא עומד בהוצאות – לפי שכדי להיפטר מההוצאה הכבדה היו קרובי הנפטר מניחים אותו ובורחים, הנהיג שיקברו בבדי תכריכים פשוטים. דורשי רשומות היו מביאים רמז בזה לאמונה בבורא, שכן המילה תכריכים עולה בגימטרייה 'אודיע אמונתך בפי'.

האם מותר ליהנות מהם והאם מותר להלין את המת בשבילם

על פי הנפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן שמט – אסור להוריד או ליהנות מתכריכי המת לאחר שהולבש בהם המת.
בירושלים ובקהילות הנוהגות לא להלין את המת, אם מלינים את המת בשביל הכנתם יש המתירים להלין. וכמובן שכל אחד צריך לשאול את רבו בעניין זה.

מי מלביש אותם למת ולמי לא מלבישים אותם

אנשי החברא קדישא (הארגון המופקד על הקבורה) שהתעסקו בטהרתו של הנפטר כורכים אותו עתה (לאחר הטהרה ולאחר שמנגבים את גופו ומסרקים את שערו) בתכריכיו. הם מניחים את הנפטר על שולחן כשהוא מכוסה בבד ועוטפים אותו בו. בשעת ההלבשה עליהם להיזהר שלא ייכנס שום דבר לתוך פיו ולהלביש קודם את הצד הימני. תוך כדי ההלבשה קוראים המלבישים פסוקים מסוימים מתוך הנ"ך. אנשים שנרצחו ל"ע או חיילים שנהרגו בשדה הקרב נקברים יחד עם בגדיהם המוכתמות בדם. כמו כן, גם יולדת שנפטרה בלידה קוברים אותה עם בגדיה ללא תכריכים. וכך גם בגדים נוספים המוכתמים בדמה צריכים להיקבר עמה. אם הפשיטו אותם מבגדיהם וקברו אותם בטעות עם התכריכים צריכים לפתוח את הקבר ולהניח בתוכו את הבגדים הספוגים בדם.

סיכום ביניים של המאמר עד כה

התכריכים הם בגד המיועד לקבורת המת. הוא נקרא כך על שם שכורכים בו את המת וכזכר לכך שבעבר היו כורכים את המת ברצועות פשתן. במשנה אנו מוצאים את המילה תכריכין. בהתחלה היו עושים אתם יקרים מאוד עד שהתנא רבן גמליאל תיקן שילבישו את המת בכריכים פשוטים מבד כותנה או פשתן. (כהערת אגב, מעניין להוסיף כאן את מה שכתב רבינו ירוחם בספר תולדות אדם וחווה שלו: "אותם שנוהגין לצוות שלא לעשות להם תכריכין נכבדים יותר מן הראוי אלא מבגד בינוני בטוב הם עושין כן".) לאחר שמטהרים את המת עוטפים אותו בתכריכים. הם עשויים 100% פשתן ללא שיתערב חוט מסוג אחר אפילו בחוט התפירה (לפי המהדרים). יש שקונים אותם בעודם בחיים כדי להזכיר את יום המיתה. מי שנהרג או נרצח קוברים אותו עם בגדיו שהיה לבוש בהם בשעת רציחתו ולא עם תכריכים (אמנם יש האומרים שכן עוטפים אותם מעל הבגדים עם תכריכים, ויש לשאול רב, כל אחד לפי מנהג מקומו).

התכריכים מורכבים מ:

כובע (מצנפת) המולבש על הראש ומכסה את הפנים של הנפטר.
בד (סודר) באורך 3 מטר וברוחב 80 ס"מ, הבד מקופל לשניים ובמרכזו יש חור המיועד להכנסת הראש.
מכנסיים (בתי שוקיים).
חולצה (כתונת).
מעיל.
מסווה – בד המכסה את הראש.
סובב – בד ארוך שכורכים סביב הנפטר, הוא בא מעל המסווה ולופת גם אותו.
חתיכת בד נוספת המכסה את הראש והעיניים.
כפפות (בתי ידיים) לנפטרים כוהנים.

מנהגים מקהילות שונות

לגבר עוטפים את הטלית מעליהם ומסירים אותה כשמכניסים אותו לקבר.
בעשייתם נוהגים לשמור שלא יהיה שום קשירה, גם לא בתפירה.
בעבר היו נוהגות הנשים לתפור אותם בעזרת הנשים של בית הכנסת והחשיבו זאת כמצווה גדולה וחשובה.
נוהגים לשמור עליהם מפני קרע או לכלוך.
אם נוצר קרע בהם אין לתקן את הקרע כשהם כבר מונחים על הנפטר.
יש הנוהגים לקנות אותם בצעירותם, כדי לזכור את יום המוות ועל ידי כך להימנע מחטא.
הקיטל (כמין גלימה לבנה) צבעו לבן המזכיר תכריכים, ולכן נכרכו בו מנהגים להלביש אותו במועדים שונים. כגון חתן ביום חופתו, כגון יום כיפור וראש השנה, וכן בליל הסדר (לפי אחד הטעמים המובאים בהלכה ללבישת הקיטל בפסח).
היו קהילות שבהם נהגו הנשים לתת את התכריכים לבעל כחלק מהנדוניה לחתונה.
כמו כן נהגו בחלק מהקהילות ללבוש אותם תחת שמלת הכלה ביום כלולותיה כדי שתזכור את יום המוות מול בגדי החתונה המפוארים.

מנהגים מעניינים

בבוכרה ובחלק מהקהילות בתורכיה ערכו 'חגיגת תכריכים' – מסיבה שבה הוזמנו חברים וידידים לשירים ופיוטים לכבוד הכנתם (שכונו 'כפן')… ונהגו להכינם בעודם בחיים ולמודדם בפני בני המשפחה בחגיגיות. ומה פשר המנהג המוזר? אפשר להסביר זאת אולי כהומור שחור… אבל יש המסבירים את סיבת השמחה והחגיגיות בכך שבעל התכריכים שמח על שהגיע לגיל זקנה.
יש האומרים שסגולה לשמור חתיכת בד מהשאריות של הבד שתפרו אותם מהם.
בפאס ובמכנאס שבמרוקו אסרו לקבור אישה בתכריך מוזהב, לאחר שהיו שודדים שהרסו ובזזו את הקברים כדי להוציא משם כסף וזהב.
מנגד בתיטואן שבמרוקו כן היו מכינים אותם מעוטרים ומיוחדים.
בתימן נהגו להשתמש בשמלת הכלה בעת הלידות, לאחר מכן ביום הכיפורים ולבסוף לקחו את הבגד לתכריכים בעת פטירתה.
בקהילות מסוימות בתורכיה היו העניים מקבלים אותם מקופת הקהל.
היו קהילות שהנהיגו שכל מי שקיבל ירושה יפריש עשירית מהירושה עבור תכריכים לעניים.
בקהילה היהודית באפגניסטן היו מכנים את התכריכים – 'הלבשה'. היו קהילות שכינו אותם 'אכפאן' – בדומה לשמם הערבי.

מנהגי הנוכרים

יש עדויות לכך שהמצרים הקדמוניים היו משתמשים גם הם בתכריכים בעת חניטת הגופה (שימור הגופה). וכך גם בסקוטלנד, במקסיקו ובפרו (מדינה בדרום אמריקה).
כיום גם בדת המוסלמית וגם בעדה הדרוזית עוטפים את המת בתכריכים (גבר בשלושה ואישה בחמשה).

הנחיית משרד הדתות בעניין התשלום

הרב מוצפי שליט"א מורה לקחת תכריכים העשויים בד פשתן נקי וטהור (לבדוק במעבדה) מתוצרת תורכיה. היום בהלוויות המאורגנות על ידי המועצות הדתיות ישנם תכריכים רגילים וישנם מהודרים – העשויים מפשתן בלבד. את הרגילים מקבלים ללא תשלום. ועל פי הנחיית משרד הדתות מתאריך 21 בינואר 2020 חייבת החברא קדישא להציע לכל נפטר תכריכים מהודרים אבל היא רשאית לגבות תשלום רק על ההפרש של העלות בינם לבין הרגילים. כמו כן, נקבע בהנחיה זו כי על החברה קדישא לפרסם באתר שלה במקום בולט את המחיר שהיא גובה עבור התכריכים המהודרים מפשתן.

מחירם

ישנם חברות שגובות כסף עבור הלבשתם לנפטר (אם כי לא ברור אם מדובר בצעד שתואם את הנחיות משרד הדתות). מחירי התכריכים המהודרים נעים בין 400 ל-600 ₪. כך שהחברות העוסקות בקבורה צריכים למכור את המהודרים, בסכום הנטו לאחר ניכוי עלות תכריכים לא מהודרים (כ-70 עד 100 ₪).

לו אהיה סוחר בתכריכים…

כיום, במוזיאון ישראל מצויים תכריכים של אישה מגרמניה מראשית המאה ה-20. ועליה תפורים סרטי תחרה בצבע שחור שנתפרו ככל הנראה על ידי בעלת התכריך. וכמו כן, נמצא בארכיון תכריכים של אישה מסביבות שנת 1950 העשויים מכותנה. מעניין לציין את מה שכתב הרב אברהם אבן עזרא על כך שמזלו לא שיחק לו: "לו אהיה סוחר בתכריכים, לא יגוועון אישים כל ימי…" ביאור: גם אם אמכור תכריכים לא ימותו אנשים ולא אתפרנס.

התכריכים במקורות

בתנ"ך מופיעה המילה תכריך במגילת אסתר (פרק ח פסוק טו): "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ". בתלמוד ירושלמי מסכת כתובות מבקש רבי יהודה הנשיא בצוואתו: "אל תרבו עלי תכריכין וכו'". אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי שמואל הנגיד שורר: "ולמה תצורון על בשרי בתכריכי קבורה ושם אבלה אני עם צרורותי…"

סיפור נורא בעניין תכריכים

הגמרא במסכת מועד קטן דף כז מספרת סיפור נורא בעניין התכריכים ובכך רוצה להדגיש כי אסור להתאבל על מת יותר מדי, וכך כותבת הגמרא: "אישה אחת הייתה בשכונתו של (האמורא) רב הונא, היו לה שבעה בנים, מת אחד מהם הייתה בוכה עליו יותר מדי. שלח לה רב הונא (לומר לה): לא תעשי כך. לא השגיחה בו. שלח לה (רב הונא לומר לה): אם תשמע מוטב, ואם לא, (ש)תתקן תכריכים לשאר בניה, ומתו כולם… הייתה בוכה (המשיכה לבכות). לסוף שלח לה (רב הונא שוב לומר לה): תתקן לעצמה, ומתה… עד כאן הציטוט מהגמרא. זה בא להוכיח כי אסור לאדם להתאבל הרבה מדי ובנימה אופטימית זו נסיים את המאמר, תוך שנאחל לכולנו שלא נדע צער לעולם ובולע המוות לנצח.